המשחק האוטונומי של הילד

מאמר מאת שמעון הניג

מאמר זה מבקש להאיר נקודת מבט אחרת על עולם המשחקים של הילדים, ולראות במשחק מרכיב משמעותי בעיצוב עולמו הפנימי והייחודי של הילד.

המושג „המשחק האוטונומי” התפתח והתגבש אצלי לאחר היכרות ארוכה ועמוקה עם משחקי ילדים. מטרת המאמר היא לאפשר להורים ולאנשי חינוך לראות במשחק לא רק אמצעי לתרגול מיומנויות, אלא גורם סביבתי בעל משקל רב בהכנה לחיים בריאים, מספקים ויצירתיים.

המאמר נכתב במהלך שלוש שנים וקיבל את עיצובו הסופי בסוף שנת 2004. ראוי להתייחס אליו כאל תחילת דרך וכהזמנה להתבוננות מעמיקה יותר בעולמם המשחקי של ילדים.

תזכרו את הילד שבכם, מעבר למילים, מעבר לתמונה ומעבר לזמן. במקום שבו הילד שבכם מביט אל העולם. במקום של ההשתאות, של הפעם הראשונה, של הרגע הזה שבו כאילו העולם עומד מלכת ונוצרת ההתגלות. הרגע שבו הדברים מתחילים לנבוט. משם אנו באים. לשמור על הילד שבתוכנו, שימשיך להיות הוא: סקרן, טהור וחי.

שמעון הניג

מהו המשחק האוטונומי?

הצירוף „משחק אוטונומי” מדגיש את החלק האוטונומי של האדם המשחק, ולא בהכרח את החוקים או הכללים הטבועים במשחק עצמו. מבחינתי, האדם והילד הם היינו הך כאשר הם משחקים.

האוטונומיה במשחק היא האפשרות של האדם המשחק ליצור מערכת מורכבת ודינמית של פעילויות מגוונות ויצירתיות. הפעילות המשחקית אמורה ליצור חוויה מתמשכת של חקר וגילוי, כבסיס ליצירת מערכת עשירה יותר של תוצרים.

דוגמה בולטת היא משחק בכפיסי עץ, המאפשר לאדם המשחק ליצור אינספור מבנים בלי להיות תלוי בשרטוט או בחיקוי של מבנה קיים. המשחק האוטונומי מאתגר את מי שמשחק בו ופותח בפניו צוהר לחוויה מתמשכת של חקר וגילוי.

זהו משחק שמאפשר התפתחות מדורגת המתאימה ליכולתו האישית של מי שמשחק בו בכל שלב. הוא אינו שבוי בכללים קבועים שמכתיב היצרן או שקובעת דמות חיצונית. הכללים נוצרים באופן אוטונומי על פי ראייתו של מי שמשחק, בין שהוא משחק לבדו ובין שהוא חלק מקבוצה. הם גמישים ויכולים להשתנות מעת לעת.

משחקים כאלה מעניקים חופש פעולה ויצירתיות מרביים. הם נקיים מתחרותיות, אלא אם החבורה המשחקת בוחרת ליצור אותה בעצמה.

תפקידו של המבוגר

המשחק האוטונומי מצמצם ככל האפשר את התערבותו של הגורם המתווך, ההורה או המחנך, ומאפשר לילד למצות את כישוריו ואת שאיפתו הטבעית להשתפר. ההנחה שהשאיפה להשתפר קיימת בכל יצור חי היא הנחת יסוד בכל תאוריית למידה.

במצב זה המבוגר מספק את הסביבה המשחקית, ולעיתים מעניק דחיפה ראשונית. בכפיסי עץ, למשל, הוא עשוי לבנות מגדל פשוט, להציג תמונה של מבנה בסיסי, או פשוט להניח את הכפיסים לפני הילד ולאפשר לו להתנסות בבנייה כראות עיניו.

המשחק בנוי על עקרונות פשוטים ונהירים, אך יש בו אפשרות להפוך למורכב יותר ויותר. הוא אינו תחום בגיל. מבוגרים וילדים יכולים לשחק בו יחד או לחוד, כל אחד ותוצריו. כשם שהצייר האמן מצייר באותם צבעים שבהם מצייר הילד, כך גם במשחק.

דמיון וסקרנות

משחקים הבנויים על עקרונות אלה מחזקים את הדמיון ואת הסקרנות. בעיניי, אלה הכוחות הדומיננטיים ביותר בשלבי הצמיחה הראשונים של הילד, והדחף העיקרי להתפתחות ולהבנה עמוקה יותר של העולם.

הסקרנות מביאה את הילד להכיר ולחקור את העולם, ללמוד את חוקיו ולהפנים את עקרונותיו הטבעיים. הדמיון מאפשר לו לפעול בעולם גם כאשר כישוריו ויכולותיו עדיין אינם בשלים להתמודדות מלאה עם המציאות החיצונית.

באמצעות הדמיון מסוגל הילד לבנות את עולמו בכל פעם מחדש וללמוד להתמודד עם כוחות וכללים שלעיתים עדיין אין באפשרותו להבין. הדמיון פותח בפניו את משחק התפקידים ואת המשחק הדרמטי, שבאמצעותם הוא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. זהו מסע של היכרות עם העולם, היכרות עצמית והגדרת מקומו של כל אדם בתוכו.

המקום הדינמי של הילד

מקומו של כל אדם בעולם, מבחינה רגשית, חברתית, כלכלית ומעמדית, הוא מקום דינמי הנתון לשינויים הנובעים מהתפתחות מתמשכת. הרצון להשתפר והשאיפה למקום טוב יותר מניעים את האדם להשקיע מאמצים במימוש שאיפה זו.

לעיתים האנרגיה המושקעת בשינוי מקומו של האדם מכלה את כוחותיו ואינה מאפשרת התפתחות חיובית. ניקח לדוגמה ילד שמרגיש דחוי בקבוצה. המקום הדחוי אינו משאת נפשו, אך האפשרות להיחלץ ממנו נראית לו לעיתים בלתי אפשרית. אחת הדרכים שלו להרגיש קיים היא השימוש ב„נשק ההפרעה”.

התגובה המקובלת מצד הורה, מורה או מחנך היא שהילד „מחפש תשומת לב”. לדעתי, הילד אינו מחפש תשומת לב. לעיתים יש לו די והותר תשומת לב שלילית. הוא מחפש מקום אחר. בכליו הפשוטים הוא מנסה להרוס את המבנה הרגשי שנוצר סביבו וגורם לו להרגיש שאינו קיים. הרס המבנה הקיים עשוי להיראות בעיניו כדרך היחידה לשינוי. זהו יצר קיומי המניע את האדם לשפר את מקומו.

המסע של הילד להכיר את העולם הוא מרכיב משמעותי ביחסי סובייקט ואובייקט המשתנים ללא הרף. אלה אבני היסוד של יחסיו עם סביבתו. ללא המסע הזה עלול הילד למצוא את עצמו בעולם כשהוא תלוש, מנוכר וחסר בסיס שממנו יוכל לצמוח.

הילד שבתוכו עשוי להישאר לעד סקרן ובעל דמיון יוצר, ולהוביל את האדם הנושא אותו למימוש עצמי ולחיים מלאים ובריאים יותר.

„אין האדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, ביום צאתם מתחת ידיו של היוצר, הם ורק הם גופי הדברים, הווייתם הטהורה, עיקר תמציתם; ואלה שאחריהם, אך מהדורה מחודשת, בלויה ומקומטת.”

חיים נחמן ביאליק

לא לעצב את הילד כהעתק שלנו

כמבוגרים אנו נוטים להכתיב לילדינו דפוסי התנהגות שלדעתנו יביאו להם הישגיות והצלחה. לעיתים אנו מבקשים מהם לשמר את מה שהיינו רוצים להשיג ולא השגנו, או להפוך למעין המשך ושכפול שלנו.

מצב כזה עלול לגרום בדיוק להפך ממה שאנו מייחלים לו: רמיסת עצמאותו של הילד, התעלמות מכישוריו האישיים ומשאיפותיו האוטונומיות, ורמות תסכול גבוהות שעלולות להתבטא בחיים לא מספקים ונטולי השראה.

מבחינתי, להיות מאושר פירושו בראש ובראשונה להרגיש שלם עם עצמך, להיות פתוח לכוחותיך הפנימיים ולאפשר להם לבוא לידי ביטוי במגע עם העולם.

איזו סביבה משחקית אנו מציעים?

הקושי הגדול של מבוגרים המאמינים בכוחם של הדמיון והסקרנות הוא כיצד לבנות סביבה לימודית וחווייתית שאינה פוגעת בכוחות האלה.

הדרך הפשוטה ביותר היא לספק סביבה של משחקים וחפצים המאפשרים חופש יצירתי. אין פירוש הדבר לרוץ לחנות ולקנות מכל הבא ליד. בתים רבים גדושים במשחקים שלעיתים גורמים יותר נזק מתועלת. הרעיון הוא לבחור משחקים שרמת האוטונומיה בהם מרבית ושמאפשרים לילד לגדול יחד עם המשחק.

מבחינתי, מבוגרים הם ילדים בתחפושת. הרצון לשחק קיים בכל אחד מאיתנו. לעיתים אנו מתעלמים ממנו מחשש להיראות ילדותיים ומנתבים את הצורך הזה להימורים, למשחקי מזל, ואסתכן ואומר שאף לאלימות.

המשחק אינו רק כלי להקניית מיומנויות

יש להפסיק להתייחס למשחק רק ברמה הפונקציונלית ולהדגיש את מרכיביו הטכניים והתפקודיים. בעבור ילדים, המשחק אינו מתמצה בהקניית כישורים מוטוריים, מיון, הכללה, תיאום עין ויד וכדומה.

„משחקי ילדים אינם משחק; יש לראותם כפעילויותיהם הרציניות ביותר.”

מישל דה מונטיין

הכישורים המוטוריים הבסיסיים הם כישורים הישרדותיים. ילד בעל התפתחות תקינה רוכש אותם מתוך המפגש הטבעי עם סביבתו. כל תינוק יכול לאחוז חפץ ולהביאו אל פיו בלי שילמדו אותו מהו „תיאום עין ויד”. כל ילד ממיין את העולם מגיל אפס באמצעות דמויות מוכרות, חפצים, טעמים וצלילים. הסביבה הטבעית מספקת לו תרגול רב של תפקודים מוטוריים ופסיכומוטוריים.

משחקים המשווקים כ„מעשירים” או „התפתחותיים” מעשירים פעמים רבות בעיקר את היצרנים, ואינם בהכרח תורמים לילדים בעלי התפתחות תקינה.

חוויית הלמידה ותפיסת המציאות

אני מציע להתייחס למשחק דרך „חוויית הלמידה”: איזו משמעות המשחק מטמיע בילד, על איזה מצע משחקי הוא גדל, ואילו חוויות הוא לומד להכיל מתוך עולם המשחק, שאותו הוא חווה כעולם רציני ביותר.

החוויות שהילד מפנים במישורי יחסיו עם העולם הן אבני היסוד שמהן תורכב אישיותו. כל חפץ שהוא נוגע בו, טועם אותו או מפעיל עליו מניפולציה, וכל מפגש חושי אחר, משתתפים בבניית יחסו למציאות.

כאשר החוויות הן העתקה או חיקוי של מציאות נתונה, הילד עלול להפנים את המציאות כאובייקט סטטי ודטרמיניסטי שאין לו שליטה בו ואפשרות לשנותו. ההשלכות של תפיסה כזאת עשויות ללוות אותו כמבוגר.

תרבות שבה הילד משמש כלי עזר של המבוגר וחווה עולם חיצוני קבוע, שאין בכוחו לשנותו, עלולה לעצב אדם שכל תפקידו הוא לשרת את העולם הקיים ולהמשיך אותו. כאשר יידרש לחשיבה עצמאית, לגמישות מחשבתית או לבחינת המציאות מזווית אחרת, הוא עלול לבטל את עצמו ולקבל את דעתם של אחרים כקובעת את דרכו.

מצב זה נוח לחברות מסחריות, המבקשות שהילד יכיר בהן כספקיות של חוויות מציאות. הן עושות זאת בערוצי התקשורת, לעיתים בדרך תוקפנית ביותר.

משחק סגור לעומת משחק פתוח

משחק שאפשרות השינוי והמניפולציה בו מזערית יוצר חוויית למידה של מציאות מוכתבת, שאין בכוחו של הילד לשנותה או לבנותה מחדש. דוגמה לכך אפשר למצוא בצעצועי פלסטיק ממונעים ורועשים, המציגים לילד עולם סגור שאינו מבין כיצד הוא פועל. כל שנותר לו הוא להתאים את עצמו לתכתיב שהיצרן קבע מראש.

לעומת זאת, משחק שבו הילד יכול ליצור מציאות חדשה התלויה בדמיונו ובסקרנותו עשוי להפוך לכוח יצירה אדיר. ילד המשחק בקוביות עץ פשוטות ויוצר מבנים שלא ראה קודם, מבנים התלויים בו עצמו, מפנים את המציאות כדבר שניתן לשינוי ולבנייה מחדש.

ילד שחווה משחקים המעוררים את חוויית המשחק האוטונומי עשוי להפוך למבוגר בעל גמישות מחשבתית, כוחות יצירה וראייה של המציאות כדבר דינמי. יחסיו עם המציאות יהיו מלאי חיים ולא מוכתבים מראש. המציאות תהיה בעיניו של המתבונן, ועיניו יישארו גמישות דיין כדי לראותה מזוויות נוספות.

לעומתו, ילד שספג חוויות למידה בעולם קבוע עלול לראות את המציאות מזווית אחת בלבד, כמצב שאין בידו לשנות. יכולתו של האדם למצוא את מקומו בעולם, להיות מאושר ולבחור עיסוק המתאים לכישוריו תהיה קלה יותר אם בילדותו חווה סביבה שבה הוא עצמו יצר, והמשחקים ששיחק בהם הניבו תוצרים התלויים בו.

המונח „תוצרים” אינו מתייחס רק לדבר פיזי. חידת מילים או המצאת מילים הן תוצר בדיוק כשם שבנייה בקוביות היא תוצר. התוצר הוא המטרה שהילד חותר אליה תוך כדי משחק, והיא יכולה להיות גופנית, חומרית או רעיונית.

קריאה למערכת החינוך

אני מציע שמוסדות החינוך ומערכות החינוך בישראל יביטו בסביבה הלימודית שבה הילד מצוי ברצינות רבה יותר. על מערכת החינוך להנחות מפקחים, מורים ובעיקר גננות לראות במשחק דבר עמוק ומשמעותי הרבה יותר ממרכיב תפקודי בהתפתחות הילד.

יש להשקיע בהכשרת המטפלים והמחנכים בגיל הקריטי, מלידה ועד גיל חמש, כדי שיוכלו לספק סביבה לימודית שבה חוויות הלמידה יהיו בסיס לפיתוח אישיות יצירתית וסקרנית, בעלת גמישות מחשבתית ובעיקר יכולת לראות במציאות דבר שניתן לשינוי.

השינוי חייב להתרחש קודם כול בתודעתם של המחנכים, ולאו דווקא בסביבה הלימודית. ויפה שעה אחת קודם.

שמעון הניג

רשימה ביבליוגרפית

• מרים גולן, דרמה יצירתית, ספריית פועלים, 1979.
• ג'רום ס' ברונר, תהליך החינוך, הוצאת יחדיו, 1965.
• משה כספי וצבי לם, תורת החינוך, אוצר המורה, 1974.
• ג'ון דיואי, דמוקרטיה וחינוך, מוסד ביאליק, 1970.