הסיפור של בובימה

מאת שמעון הניג

בובימה לא התחילה מחנות צעצועים. היא התחילה משאלה: מה קורה לילד כאשר אנחנו נותנים לו עולם שכבר הושלם עבורו, ומה קורה כאשר אנחנו משאירים לו מקום ליצור אותו בעצמו?

במשך שנים עסקתי בחינוך, בתיאטרון ובפיתוח משחקים. לימדתי ילדים, כתבתי מחזות, הפעלתי בובות ופגשתי הורים, מורים וגננות. שוב ושוב ראיתי שילדים אינם זקוקים לעוד צעצוע שיסביר להם בדיוק מה לעשות. הם זקוקים לחפץ שיפתח דלת.

קובייה יכולה להיות בית, מכונית, חומה או עוגה. מקל יכול להיות סוס, שרביט או כלי עבודה. בובה יכולה להיות חברה, גיבורה, פחד שקיבל פנים או קול למה שקשה לומר. הילד אינו רק משתמש בחפץ. הוא מעניק לו משמעות.

מהתיאטרון אל עולם המשחק

תיאטרון הבובות לימד אותי שיעור חשוב: בובה אינה חיה בפני עצמה. היא מתעוררת רק כאשר אדם מעניק לה תנועה, קול וכוונה. דווקא מפני שאין בה הכול, אפשר להכניס לתוכה עולם שלם.

אותו עיקרון קיים גם במשחק טוב. צעצוע שמבצע הכול בעצמו משאיר לילד בעיקר את תפקיד הצופה. צעצוע פתוח, לעומת זאת, מזמין אותו להשלים את החסר. הוא מבקש ממנו לדמיין, לבחור, לשנות וליצור.

מן המפגש הזה בין חינוך, תיאטרון ומשחק נולדה בובימה.

העולם אינו מגיע גמור

ילד קטן אינו נולד כשהעולם כבר גמור. הוא עדיין אינו יודע שכיסא הוא רק כיסא, שקופסה היא רק קופסה ושמקל הוא רק מקל. מבחינתו, העולם פתוח לאפשרויות.

אחר כך אנחנו, המבוגרים, מתחילים להסביר לו מהו כל דבר, למה הוא משמש ומהי הדרך הנכונה להשתמש בו. ההסברים האלה נחוצים, אך כאשר הם ממלאים את כל החלל הם עלולים לצמצם את הדמיון.

בובימה נבנתה מתוך הרצון להשאיר לילד מרחב שאינו סגור מראש. לא לומר לו מה עליו לחשוב, אלא לתת לו חומר שממנו יוכל לבנות מחשבה. לא להכתיב סיפור אחד, אלא לאפשר סיפורים רבים.

לא כל צעצוע צריך לעשות משהו

בעולם הצרכני מקובל לשאול מה הצעצוע עושה. האם הוא מאיר, מנגן, מדבר, מסתובב או מגיב בלחיצה. בבובימה אנחנו מעדיפים לשאול שאלה אחרת: מה הילד יכול לעשות איתו?

זהו הבדל מהותי. ככל שהצעצוע עושה יותר, לעיתים נשאר לילד פחות לעשות. ככל שהצעצוע פתוח יותר, הילד נדרש להביא אל המשחק את הדמיון, הסקרנות והניסיון שלו.

לכן אנו נמשכים לבובות תיאטרון, לקוביות, לחלקי בנייה, לצעצועי עץ, לכלי נגינה ולמשחקים שאין להם תוצאה אחת נכונה. אלה אינם רק חפצים יפים. הם חומרי גלם של מחשבה.

בחירה שיש מאחוריה מחשבה

בובימה אינה אוסף מקרי של מוצרים. כל מוצר נבחן מתוך ניסיון להבין איזה מקום הוא משאיר לילד.

האם הוא מזמין משחק חוזר ומשתנה? האם הוא מאפשר לילד להחליט? האם הוא מעורר סקרנות? האם הוא יכול ללוות את הילד לאורך זמן? האם יש בו איכות חומרית ורעיונית המצדיקה את קיומו בבית?

אנחנו לא מאמינים שכל צעצוע חייב להיות „חינוכי” במובן של שיעור מוסווה. משחק אינו צריך להצדיק את עצמו באמצעות ציונים, תרגילים או הישגים. משחק טוב הוא בעל ערך מפני שהוא מאפשר לילד לפעול בעולם מתוך חירות.

צעצוע הוא גם מערכת יחסים

כאשר מבוגר בוחר צעצוע לילד, הוא אינו קונה רק חפץ. הוא מביע עמדה כלפי הילד.

אפשר לתת לילד צעצוע שאומר לו: לחץ כאן וקבל את התוצאה שתוכננה עבורך. ואפשר לתת לו צעצוע שאומר: אני סומך עליך שתמצא בעצמך מה אפשר לעשות בי.

האמון הזה חשוב. הוא מעניק לילד תחושת מסוגלות. הוא מאפשר לו לטעות, לפרק, לבנות מחדש ולהבין שהמציאות אינה תמיד דבר שיש לקבל כפי שהוא. לפעמים אפשר לשנות אותה.

חנות שהיא גם רעיון

בובימה היא חנות, אך היא גם ניסיון ליצור תרבות משחק אחרת. תרבות המכבדת את הילד, את קצב ההתפתחות שלו ואת זכותו להמציא.

החנות הפיזית בקסטרא בחיפה מאפשרת לנו לפגוש משפחות, להקשיב, להסביר ולהכיר את הילדים שעבורם נבחרים המשחקים. האתר מרחיב את המפגש הזה ומאפשר להביא את אותה תפיסה גם למי שאינו יכול להגיע לחנות.

המטרה אינה לשכנע הורים לקנות יותר. המטרה היא לסייע להם לבחור טוב יותר: פחות חפצים שסיימו את תפקידם לאחר ההתלהבות הראשונה, ויותר משחקים שיכולים להשתנות יחד עם הילד.

תודעה יצירתית

עם השנים הבנתי שהעיקרון שמנחה את בובימה רחב יותר מעולם הצעצועים. אני מכנה אותו תודעה יצירתית.

תודעה יצירתית היא היכולת לא לקבל את המציאות כמובנת מאליה. לשאול אם קיימת אפשרות נוספת, אם אפשר לחבר דברים בדרך חדשה ואם ניתן ליצור משמעות במקום שבו נדמה שהכול כבר הוגדר.

המשחק הוא המקום הראשון שבו הילד מתרגל את היכולת הזאת. כאשר הוא בונה עולם קטן, ממציא דמות או משנה את תפקידו של חפץ, הוא אינו רק מעביר את הזמן. הוא לומד שהעולם ניתן לפירוש וליצירה.

זהו הסיפור של בובימה: לא למלא את עולמו של הילד בתשובות מוכנות, אלא לשמור עבורו מקום לשאלה, לדמיון ולסיפור שעוד לא נכתב.