מחוץ לעדר - תודעה יצירתית

מאת שמעון הניג

כיצד אדם נשאר נאמן לעצמו בתוך עולם המבקש לעצב אותו, להגדיר אותו ולהכתיב לו כיצד לחשוב, להרגיש ולפעול?

זו אינה רק שאלה חינוכית או פילוסופית. היא נוגעת בלב הקיום האנושי: בזהות האישית שלנו, בערך שאנו מייחסים לעצמנו, ביכולתנו להתמודד עם פחדים וחרדות ובחיפוש אחר משמעות בעולם מורכב ורווי אי ודאות.

לאורך השנים למדתי חינוך, פילוסופיה, תיאטרון, אמנות ומדעי ההתנהגות. עסקתי בהוראה, בפיתוח משחקים, ביצירת תיאטרון בובות ובמפגש עם אלפי ילדים ומבוגרים. מתוך ההתבוננות הזאת התגבשה אצלי תפיסה שאני מכנה תודעה יצירתית.

אין זו תיאוריה פסיכולוגית במובן האקדמי הצר של המילה, אלא מסגרת חשיבה המבקשת לחבר בין יצירתיות, זהות, ערך עצמי, חוסן נפשי ומשמעות. תפיסה זו ניזונה מניסיון חיים אישי, אך גם מרעיונותיהם של הוגים וחוקרים מרכזיים כמו לב ויגוצקי, קרל רוג'רס, אלברט בנדורה, ויקטור פרנקל ואחרים, אשר עסקו בשאלות של התפתחות האדם, דמיון, משמעות ויכולת צמיחה.

האדם בין הקהילה לבין עצמו

מאז ומתמיד חי האדם בתוך מתח מתמשך בין שני צרכים בסיסיים: הצורך להשתייך והצורך להיות ייחודי.

מצד אחד, האדם הוא יצור חברתי הזקוק לקהילה, למשפחה, לשפה ולתרבות. מצד שני, הוא מבקש להיות אדם נפרד, בעל קול משלו, רצונות משלו וזהות משלו.

הפסיכולוג אריק אריקסון, שחקר את התפתחות הזהות האנושית, ראה בגיבוש הזהות את אחת המשימות המרכזיות של חיי האדם. הזהות אינה דבר קבוע שנולד איתנו, אלא תהליך מתמשך של בחירה, התנסות, ספק ושינוי.

אלא שהעולם המודרני מציב אתגר חדש. מעולם לא היו בני אדם חשופים לכמות כה גדולה של מסרים, דימויים והשפעות. פרסום, רשתות חברתיות, תקשורת המונים ואלגוריתמים מתחרים ללא הפסקה על תשומת הלב שלנו ומנסים להשפיע על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו.

בתוך מציאות כזו, שמירה על זהות עצמאית הופכת למשימה מורכבת יותר מאי פעם.

יצירתיות אינה כישרון, היא דרך קיום

כאשר אנו שומעים את המילה „יצירתיות”, אנו נוטים לחשוב על אמנים, מוזיקאים או סופרים. אולם מחקרי היצירתיות מציעים תמונה רחבה בהרבה.

חוקרי יצירתיות רבים מתארים אותה כיכולת ליצור חיבורים חדשים בין רעיונות, חוויות ודרכי חשיבה. מיהאי צ'יקסנטמיהאי, מחוקרי היצירתיות הבולטים, הראה שהיא אינה רק תכונה של אדם בודד, אלא תהליך שמתרחש במפגש בין האדם, התחום שבו הוא פועל והסביבה שמקבלת את יצירתו. במובן זה, יצירתיות איננה נחלתם של מעטים אלא יכולת אנושית בסיסית, שהסביבה יכולה לטפח או לדכא.

אני רואה ביצירתיות הרבה יותר מאשר כישרון. בעיניי היא דרך קיום. זוהי היכולת להסתכל על המציאות ולשאול:

• האם קיימת אפשרות נוספת?
• האם אפשר לפרש את הדברים אחרת?
• האם אפשר ליצור פתרון חדש?
• האם אפשר לבנות משמעות חדשה?

האדם היצירתי אינו בהכרח האדם המוכשר ביותר. הוא האדם שאינו מקבל את המציאות כמובנת מאליה.

הדמיון כמנוע ההתפתחות האנושית

הפסיכולוג הרוסי לב ויגוצקי טען כי הדמיון הוא אחד ממנגנוני ההתפתחות החשובים ביותר של האדם. לדבריו, כל יצירה אנושית מתחילה ביכולת לדמיין דבר שאינו קיים עדיין.

כאשר ילד לוקח מקל והופך אותו לחרב, לחללית או לסוס, הוא אינו בורח מהמציאות. הוא מתאמן ביצירת מציאות אפשרית.

הדמיון מאפשר לאדם לנוע מעבר למה שיש אל מה שיכול להיות. זוהי יכולת בעלת משמעות עצומה, לא רק בהתפתחות הקוגניטיבית אלא גם בהתמודדות הרגשית.

אדם המסוגל לדמיין עתיד אחר, פתרון אחר או דרך אחרת, מסוגל להתמודד טוב יותר עם משברים, אובדן וקשיים. במובן זה, הדמיון אינו רק כלי יצירתי אלא גם כלי הישרדותי.

ערך עצמי: בין הישגים לקבלה עצמית

אחת הבעיות המרכזיות של התרבות המודרנית היא הנטייה למדוד ערך אנושי באמצעות הישגים.

ציונים. כסף. מעמד. יופי. כוח.

אך ערך עצמי המבוסס על הישגים בלבד הוא ערך עצמי פגיע ושברירי.

הפסיכולוג קרל רוג'רס טען כי התפתחות נפשית בריאה מתרחשת כאשר האדם חווה קבלה שאינה מותנית בהצלחותיו. כאשר אהבה, הערכה והכרה תלויות רק בביצועים, האדם מתחיל לחיות למען אישור חיצוני במקום מתוך הקשבה לעצמו.

ילד המשחק באופן חופשי אינו שואל אם קיבל ציון גבוה. הוא חוקר, בודק, טועה, מנסה שוב ומגלה. דווקא במרחב הזה מתפתחת תחושת הערך העמוקה ביותר: הידיעה שאני בעל ערך גם כאשר אינני מושלם.

פחד, חרדה ומסוגלות

פחד הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אנו פוחדים מכישלון, מדחייה, מביקורת, מחוסר ודאות ולעיתים גם מהצלחה.

כאשר פחד הופך למצב קבוע, הוא עלול להתפתח לחרדה. במצב כזה האדם מתחיל לצמצם את עצמו. הוא נמנע מהתנסויות חדשות, מפסיק לקחת סיכונים ומעדיף להישאר בתוך המוכר והבטוח.

כאן נכנסת לתמונה תחושת המסוגלות.

הפסיכולוג אלברט בנדורה הראה במחקריו כי בני אדם מתמודדים טוב יותר עם אתגרים כאשר הם מאמינים שיש להם יכולת להשפיע על המציאות. הוא כינה זאת „מסוגלות עצמית”.

ילד שמקבל הזדמנות לטעות, לבנות, לפרק, לנסות מחדש ולמצוא פתרונות בכוחות עצמו מפתח תחושת מסוגלות. תחושה זו היא אחד מגורמי ההגנה החשובים ביותר מפני חרדה.

כאשר האדם מאמין שהוא יכול להתמודד, הפחד אינו נעלם, אך הוא מפסיק לנהל את חייו.

המשחק כמנגנון של חוסן נפשי

מחקרים רבים מצביעים על חשיבותו של המשחק בהתפתחות הילד. חוקר המשחק סטיוארט בראון טען כי משחק חופשי הוא צורך ביולוגי ונפשי בסיסי. באמצעות המשחק הילד מתרגל מצבים חברתיים, מעבד רגשות, בונה אמפתיה, מפתח גמישות מחשבתית ולומד להתמודד עם אי ודאות.

המשחק הוא למעשה מעבדה לחיים.

כאשר ילד משחק בבובה, הוא בוחן מערכות יחסים. כאשר הוא בונה מגדל שנופל, הוא לומד להתמודד עם כישלון. כאשר הוא ממציא סיפור, הוא מתנסה ביצירת משמעות.

במובן זה, המשחק אינו הכנה לחיים. הוא החיים עצמם.

משמעות כמקור לחוסן

אחד ההוגים שהשפיעו עליי ביותר הוא ויקטור פרנקל. בספרו „האדם מחפש משמעות” תיאר פרנקל את חוויותיו כאסיר במחנות הריכוז הנאציים ואת ניסיונו להבין כיצד בני אדם מצליחים לשמור על אנושיותם גם בתנאים הקשים ביותר.

מסקנתו הייתה כי האדם זקוק למשמעות כפי שהוא זקוק לאוויר לנשימה.

פרנקל הבחין כי גם כאשר ניטלים מן האדם חירותו, רכושו וביטחונו, נותרת בידיו חירות אחת אחרונה: לבחור את עמדתו כלפי המציאות.

רעיון זה עומד בלב תפיסת התודעה היצירתית. האדם היצירתי אינו שואל רק „מה קרה לי?”, אלא גם:

• מה אני יכול ללמוד מכך?
• איזו משמעות אפשר ליצור מתוך החוויה הזאת?
• כיצד אפשר לצמוח ממנה?

היכולת הזאת אינה מבטלת כאב, אך היא מאפשרת להפוך אותו לחלק מסיפור חיים בעל משמעות.

ילדים בעולם של תשובות מוכנות

אחד האתגרים הגדולים של החינוך במאה ה־21 הוא שמירה על הסקרנות הטבעית של הילד.

מחקרים רבים מצביעים על כך שילדים צעירים מגיעים לעולם עם דחף עז לחקור, לשאול ולהתנסות. אולם ככל שהם גדלים, הם נחשפים למערכות המעדיפות לעיתים קרובות תשובות נכונות על פני שאלות מעניינות.

כאשר ילד לומד שהחשוב ביותר הוא לא לטעות, הוא מפסיק לנסות. כאשר הוא לומד שהתוצאה חשובה יותר מהתהליך, הוא מפסיק לחקור. וכאשר הוא מפסיק לחקור, הוא מתחיל לאבד חלק מן החיוניות היצירתית שהייתה בו.

האתגר החינוכי הגדול ביותר אינו ללמד ילדים לחשוב. הוא לשמור על יכולתם להמשיך לחשוב באופן עצמאי.

סיכום

תודעה יצירתית איננה רק יצירת אמנות, משחק או המצאה. היא דרך להתבונן בעולם.

היא היכולת לשמור על זהות בתוך לחץ חברתי, לפתח ערך עצמי שאינו תלוי רק בהישגים, להתמודד עם פחדים באמצעות תחושת מסוגלות, למצוא משמעות גם במצבים קשים ולשמור על החירות הפנימית לדמיין עתיד אחר.

תפיסה זו נשענת על מפגש בין ניסיון חיים אישי לבין רעיונותיהם של ויגוצקי, רוג'רס, בנדורה, צ'יקסנטמיהאי, בראון ופרנקל. כולם, בדרכם, מצביעים על רעיון דומה: האדם אינו רק מגיב למציאות. הוא גם יוצר אותה באמצעות משמעות, דמיון, בחירה ויצירה.

אולי משום כך, שמירה על היצירתיות איננה רק עניין של חינוך. היא עניין של חירות אנושית.

מקורות נבחרים

• Bandura, A. (1997). Self-Efficacy: The Exercise of Control.
• Brown, S. (2009). Play: How It Shapes the Brain, Opens the Imagination, and Invigorates the Soul.
• Csikszentmihalyi, M. (1996). Creativity: Flow and the Psychology of Discovery and Invention.
• Erikson, E. H. (1968). Identity: Youth and Crisis.
• Frankl, V. E. (2006). Man's Search for Meaning.
• Rogers, C. (1961). On Becoming a Person.
• Runco, M. A., & Jaeger, G. J. (2012). The Standard Definition of Creativity.
• Vygotsky, L. S. (2004). Imagination and Creativity in Childhood.